סיפור ששמו עוד לא נודע לו וסופו לא ייכתב/ עדי סגל

פרק ראשון- על שמות ושערים:

במקום שבו עלמא חיה כולם מציירי שערים. עלמא גילתה זאת לפני שלוש מאות שלושים ושלושה ימים בדיוק. רוב מציירי השערים לא יודעים זאת, אך היא גילתה. ומאז היא מציירת מאוד בזהירות. מציירת שערים. פותחת וסוגרת דלתות בין עולמות.

את רוב ימיה מבלה עלמא בעולם ללא שם, בו יש לאנשים פנים אך אין להם שם ולכולם קוראים אדם. לפעמים היא מציירת שערים לעולמות אחרים, שם היא פוגשת אנשים עם שמות, לפעמים אפילו אנשי שם מללא שם.

לפני שבועיים ימים נזכרה עלמא בדבר מה, זה קורה לה לעיתים בעוד היא נמצאת בללא שם, פתאום מדגדג לה בבטן וצמרמורת עוטפת את ראשה והיא רואה בעיני רוחה שער.

מיד פתחה עלמא את קופסת הצבעים האהובה עליה, העוברת במשפחתה זה דורות, וציירה את השער.  כאשר היא מציירת שערים, היא לא מממשת בדיוק את אשר דמיינה, כי לפעמים הדף מבקש אחרת. אבל היא גם לא תמיד מרצה את בקשותיו. לא כולם יודעים שדפים יכולים להיות כל כך עקשנים לפעמים, אבל עלמא יודעת.

ציור השער לא לקח לה זמן רב,  הוא היה מוכר לה מהיכן שהוא והידיים כאילו עבדו מעצמן, אפילו דף הנייר לא התווכח עמה ויכוח של ממש, הוא כנראה הבין.

הפעם ציירה שער גדול, גדילים בראשו ושני עמודי שיש גבוהים וזקופים לצדדיו, וידיתו גדולה ומעוטרת, עשויה זהב. הוא היה יפיפה אך באותה מידה רחוק ועלמא חששה שאולי לא תצליח לעבור דרכו, על אף רוחבו. לא כולם יודעים שרוחב השערים לא בהכרח מעיד על אותו שיכול לעבור בהם, אבל עלמא יודעת.

לכן, יתר חשש אחז בה כאשר חשקה נפשה, כמו שבדרך כלל קורא לה, להושיט את ידה אל הידית המוזהבת ולפתוח את שער הזהב הגדול. משהחלה מכופפת את הידית, חרקו הצירים וריח חלודה עלה באפה. חרף מה שחשבה לכתחילה, לשער שציירה בזו הפעם היתה היסטוריה מפוארת, ובציריו דורות של דמעות. והשער נפתח.

 מכל הצעדים שעושים מציירי השערים בכל העולמות שבהם דורכת רגלם, הכי קשה ומסובך הוא הצעד הראשון אל מבעד לשער. קשה עד כדי כך שמרבית מציירי השערים לא עושים אותו בכלל, כל כך קשה עד שמרבית מציירי השערים אפילו לא יודעים שהוא אפשרי. וכי אפשר לפסוע מבעד לדף נייר אטום? וודאי שאפשר, עלמא יודעת.

עלמא עצמה את עיניה, המעבר מעולם לעולם תמיד גרם לכאב עמוק בתחתית קיבתה, אבל היא ידעה שהוא שווה  את זה. כדי להפיג את הפחד מהמעבר נהגה לזמזם לעצמה שיר, אחד שמתאים לשער. כדי לא להרגיש לבד נהגה לאחוז בחוזקה בשרשרת הזהב הדקיקה שעל צווארה. על השרשרת היו לב קטנטן העשוי מזהב  ופנינה פצפונת (עשויה מפנינה, כמובן). הפנינה, ידעה עלמא, היתה שייכת למהות. היא ידעה שהפנינה לא אבדה לה, למהות, אך לא ידעה כיצד הגיעה נגלגלה הפנינה אליה עצמה, והדבר סקרן ושיעשע והרעיד אותה אחת. פעמים חשבה שמהות בעצמה היא שהשחילה את הפנינה לצווארה של עלמא בכוונת תחילה ופעמים גיחכה על מחשבה זו- וכי למהות כוונה?

אך לב הזהב, לא ידעה עלמא  למי הוא שייך. גם על כך תהתה פעמים רבות, פעמים ראתה פנים באחת מלבני המדרכה או בצמרות העצים וחשבה כי זה הוא. אך משלא נמצא, חשבה שאולי שייך הלב לה עצמה, לפחות כך השתדלה לחשוב, אך היא ידעה כי זה לא ייתכן. לאף מצייר שערים אין דבר השייך לו עצמו, לאף צייר כלל, פרט לשמו. לא כולם יודעים זאת, אך עלמא יודעת.

שיר.

שרשרת.

עצימת עיניים.

נשימה עמוקה.

ו…

צעד.

היא בצד השני.

אדם לאדם דג מלוח/ איילת אקשטיין ‎(אמריקה לפי עוללים)

פעם אחת… לפני הרבה הרבה שנים חי ילד בעולם שכולו עשוי מאוכל. הבתים היו עשויים מאוכל, הכבישים, המשרדים, אפילו האנשים.

ולמרות שבאמת כיף לאכול אוכל, ברך-כלל אנשי העולם הזה לא רצו שיאכלו אותם. לכן כל אחד ניסה להיות הכי מר, חמוץ, חריף ומגעיל שרק היה יכול. וככה, ככל שאדם וביתו היו עשויים מאוכל פחות טעים- כגון גבינה מקולקלת, בשר לא מבושל או פשטידת תרד- כך היו לו יותר סיכויים לחיות, כי פשוט לא רצו לאכול אותו…

הילד הזה, ששמו ריצ'י, תמיד תהה לעצמו למה אנשים מוכנים לחיות עם עצמם כשריחם כל-כך רע. ראש הממשלה שלו למשל היה עשוי כולו מדגים, ובכל פעם שמישהו התקרב אליו- הוא פשוט לא היה יכול לנשום מרוב סירחון. ריצ'י לא רצה להיות ילד מסריח. הוא רצה לחיות באושר, ולנשום אוויר צח. אז הוא החליט יום אחד לחפש עולם אחר- עולם שבו אנשים לא עשויים מאוכל. אז הוא נפרד מהמשפחה שלו, לקח תרמיל עם ציוד לדרך והתחיל ללכת…

ריצ'י הלך והלך, עבר מדבריות, יערות וימים. הוא ראה דברים נפלאים- כמו שקיעות על חוף ים, גורי דובים נחבקים לאימותיהם, וקשת בענן לאחר יום גשום. אך הוא ראה גם דברים מפחידים- חיות טורפות שייללו בלילות בקולות עצובים ומאיימים גם יחד, סערות שכמעט הטביעו אותו בלב ים, וקור עז של שלג לבן שהקפיא אותו עד העצמות ממש. אך הדבר שהפחיד את ריצ'י יותר מהכול- היה העדר החברה. בכל מסעותיו, בכל ימי ההרפתקה שלו הוא לא פגש אפילו אדם אחד. הבדידות הציפה אותו, איימה להשתלט על כל הרגשות האחרים שלו.

יום אחד, לאחר ימים ושנים של נדידה וחיפוש בדרכים, ריצ'י הגיע לעיירה קטנה. בעיירה הזו הוא פגש אנשים- אבל הם היו מאוד מוזרים. הם היו מורכבים מחומר מוזר מאוד, שהם קראו לו "עור" או משהו כזה. בהתחלה, ריצ'י שמח מאוד כשהבין שמצא עולם אחר. עולם שבו אנשים יכולים להיות בטוחים שלא יאכלו אותם- גם אם הם לא מריחים כמו אוכל מקולקל. אבל, מהר מאוד ריצ'י הבין משהו. גם לעור היה ריח מוזר. חולני אפילו. ולכל מקום שבו הלך, לריצ'י הייתה בחילה נוראית. הוא פשוט לא היה מסוגל ככה.

אז הוא חזר למשפחתו האמיתית.

דרך/ גוני דיין

שנה הבאה כבר מראה סימנים, אתמול הייתי בכנס שנת שירות הראשון שלי, בסוף החודש אהיה בעוד אחד. מיונים לצבא מידי פעם, ובכלל, בזמן האחרון אני צריכה להוכיח את עצמי לאחרים הרבה יותר מפעם. הפקת י"ב מתקרבת, גיל 18 מתקרב (סיום ברונפמן מתקרב?!?!) ובאופן כללי החיים משתנים דיי משמעותית.

לפני כמה זמן הייתי במדבר, והיה נדמה כאילו הקילומטרים הבאים יראו בדיוק כמו המטרים הבאים. זה משקף נפלא את שנות התיכון שלי. כמובן שהן היו שונות אחת מהשניה, ושדברים קורים ומתחילים ונגמרים והכל – אבל על פניו, יש משהו מאוד משותף בהן ומשהו מאוד אחר בשנה הזאת, או בעצם קירבתה אל השנים הבאות, המעבר הזה. יש לי הרבה החלטות שצריך לקבל ומעט רצון לקבל אותן. כמובן שהחלטות הן לא דבר חדש שנפל עליי יום אחד ולא ידעתי מה לעשות איתו. אבל השנה, בניגוד ל-3 השנים האחרונות, ההחלטות מרגישות הרבה יותר משמעותיות, הרבה יותר משפיעות על העתיד, שפעם היה נורא רחוק ולא אמיתי. הקילומטרים הבאים בכלל לא יראו כמו המטרים הבאים.

חיי הבוגרים, אם להיות קצת יהירה ולקרוא להם ככה, בכלל לא רחוקים או דימיוניים יותר, הם בסה"כ יגיעו דיי מהר. אז אני לוקחת רשימת משימות, מנסה להוכיח לכל מיני אנשים שאני יודעת לקחת אחריות על החיים שלי, אבל מהר מאוד אפילו אני לא מאמינה לי. כי זה מאולץ, כי זה לא אמיתי ולא בא באמת מרצון כנה שלי. זה סתם נסיון כושל שמצטרף לערמת ניסיונות כושלים אחרים, לעשות דברים שאני בכלל לא רוצה לעשות. אבל כשאני מדריכה ילדים בכיתה ו', וקולטת שאני "המבוגר האחראי" בכל הסיטואציה הזאת, זה מראה לי צד אחר של המטבע. אני כן רוצה לקחת אחריות. גם על החיים שלי וגם על הסביבה שלי. אבל אני לא רוצה לקחת אחריות בשביל לקחת אחריות, אני רוצה לקחת אחריות בשביל שזה יעזור במשהו, שזה ישנה משהו.

שנת שירות זה דבר שהיה ברור לי שאני אעשה כבר מבית ספר יסודי. רק אתמול הבנתי כמה קשה היא תהיה, ורק היום הבנתי כמה העובדה הזאת לא חשובה. קשה ככל שתהיה – אני יכולה לה, כי היא מספיק משמעותית. אני לא יודעת מה תהיה הדרך שאני אבחר בה, מה יהיו ההחלטות שאני אקבל. אבל הדרך תהיה הדרך שלי, ההחלטות יהיו ההחלטות שלי – לא בשביל להוכיח שום דבר, אלא בשביל לחיות את החיים שלי כמו שאני חושבת שנכון לחיות אותם.

מרד מרד תרדוף ? / איילת אקשטיין

רוגע. אינטימיות. שקט… אלה מילים שעולות במחשבתי כמישהו אומר "חשבון נפש". משפט שמבטא את זה באופן מאוד יפה כתוב בספר קהלת: "דיברתי אני עם ליבי…"- מדובר במהלך פנימי באדם, שבו הוא מנסה לראות את מי שהוא, בוחן את אישיותו ומחליט בינו לבין עצמו כיצד להתקדם, מה לשנות, איך לתקן…

הגישה הזאת למשמעות הצירוף הפשוט "חשבון נפש" הייתה כל-כך ברורה לי שכשהגעתי לסמינר שלנו והתחלנו לפתוח את הנושא נותרתי המומה. ההתמקדות שם הייתה במשהו, שלפחות מבחינתי, היה שונה לחלוטין.

רעש. המוניות. כאוס. המילים האלה עולות במחשבתי כשאני שומעת את המושג מרד.

"המחאה החברתית כחשבון הנפש של החברה הישראלית". משפט שעבורי מכיל ניגודים וסתירות.

אם נבחן מקרוב את המחאה החברתית, "המרד", שהתרחש הקיץ אפשר לראות שהמוני אנשים לקחו בו חלק, עשרות ומאות אלפים יצאו לרחובות וכולם מחו על מציאות מרה ששוררת במדינה. אם תשאלו עשרה –או עשרים- אנשים שונים מהי המציאות המרה הזאת שנגדה הם נלחמים אתם תקבלו עשר –או עשרים-  תשובות שונות. כל אדם מצא לעצמו על מה להתלונן, על מה לבכות. בתל-אביב זה היה מצוקת הדיור. בירושלים זה היה מצוקת החרדים. במקומות אחרים זה היה מדיניות ההפרטה, החינוך היקר, המשכורת הזעומה למורים. באיזשהו שלב היה ניסיון לערב את שליט.

גם הפתרונות לבעיות הללו לא ידועים לכמעט אף אדם מהמשתתפים במרד. ולמי שיש רעיון- אין ספק שהוא סותר כל פיתרון שמישהו אחר יציע.אם נסתכל לרגע על תוצאות המחאה… קשה מאוד להבחין בהם.

אין ספק שהמחאה הקיץ הייתה חוויתית, מרגשת ואפילו מגבשת מאוד. אבל זאת לא הדרך לעשות חשבון נפש אמיתי. זו לא הדרך לתקן.

עם זאת, אי אפשר להתכחש למצב הבלתי נסבל שהרבה מהעם נצמא בו. הסמינר האחרון חשף אותי לאורח חיים שונה מאוד ממה שאני רגילה אליו. ערים כמו ירוחם, מצפה רמון ועוד הרבה ערי פריפריה נוספות שרויות ללא ספק בהווה שכולנו חייבים להיות מודעים אליו, למחות עליו ולהילחם בו. אבל אנחנו חייבים למצוא דרך לעשות את זה כך שהדגש יהיה על השגת המטרה, ולא על יצירת הבלגאן.

בכל חברה ובכל מסגרת יש בעיות שמצריכות תיקון ושיפור. ויש מצבים שבהם האדם זה שצריך לעבור שינוי- ולא המסגרת שבו הוא חי. הבעיה היא שמאוד קשה להבדיל בין המקרים. אבל גם כשאדם בטוח שהוא חייב להוביל שינוי הוא צריך להיזהר ממרד שמגיע מהשורש "דווקא". לפעמים זה מאוד אופנתי למרוד במערכת שמכירים, והמרד-מטבע הדברים- מתדרדר למשהו כאוטי וחסר פואנטה. הרבה הפעמים התוצאה תגרום ליותר נזק מאשר תועלת.

חובתנו היא למצוא דרך לתקן את העולם באופי של "חשבון נפש"- אמנם שקט, אך בסופו של דבר הרבה יותר משפיע.

עצימת עיניים / גיא מלמד

נוח לי.  הספה רכה.  המסעד בדיוק במקום הנכון.  אף מקום להניח עליו את הנייר ישנו.
שוזף את עיני בשאון בליל האנשים סביבי, וברקע חנויות בעלות שלטי כניסה מוארים ונוצצים הקורצים לך להיכנס בשעריהם ולרכוש ממרכולתם.

"דינג דונג" "לידיעת נוסעי טיסת LY 123 לברלין, עלייה למטוס משער B1".  קלגס ארי גבה קומה מפליא מכותיו עד זוב דם ביהודי השפוף השרוע על הרצפה, ומנגד בנו בן החמש המזיל דמעות חרש ותוהה במה חטא אביו בהיכנסו לקולנוע כאחד האדם.  מרחק מה מהאירוע מתהלך לו זוג ישראלי בשדרותיה הרומנטיות של העיר, נהנים הם יחדיו מיופי האדריכלות ועיטוריו של שער ברנדנבורג, זכר אחרון לעוצמת הגמוניית הרייך השלישי, המתנוסס באור יקרות לעת ליל.

"דינג דונג" ,ממשיך הקול האלקטרוני הנעים, "לתשומת לב הנוסעים, קריאה אחרונה לנוסעי טיסת GH34 לקייב". משפחה המתגוררת בהרחבה הקהילתית בקיבוץ לוחמי הגטאות מוצאת מפלט מהדוחק הישראלי בעיר הסלאבית עתיקת היומין. חופשה משפחתית, תמונות וחיוכים- אנשים נחמדים. צפונית מערבית להם בפאתי העיר, ניגר דמו הטרי של סב סבו של אב המשפחה החביבה, אדם אחד מיני עשר ריבוא. גופו מחורר מכדורים, והוא מגלגל על לשונו חרש את "שמע ישראל" בפעם האחרונה, בבאבי יאר.

"דינג דונג" "לתשומת לב הנוסעים אנו עומדים לנחות בנמל התעופה של ריגה, הטמפרטורה בחוץ נוחה, "אל על", הקברניט וצוות הדיילים מאחלים לכם שהות נעימה בלטביה" על מסלול ההמראה צווחים הגלגלים בעוצרם את מפלצת המתכת על האספלט. מבעד לחלונות המטוס נשקף מחזה הבלהה, בית הכנסת קורל של ריגה עולה בלהבות.  מאות היהודים המתפללים בערב יום השבת נשרפים בעודם חיים, לשונות האש מלחכות את בשרם של המתפללים, הנופחים את נשמתם ונאספים אל אבותיהם בעוד מכבי האש עומדים ובוהים.  הרי קיבלו הם פקודה לא לנקוף אצבע והעובר על כך יישא בתוצאות.

"בני ירושלים, אזרחי ישראל,
הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו. בשעה מרה זו נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אמהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים לטבח על-ידי השטן שיצא מתחתית הגהינום להחריב את שארית עמנו.

והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש הממשלה העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד. (מנחם בגין, דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה, 1952).

לפני פחות משישים שנה זעק זאת מנחם בגין בפני קהל שומעיו, מעט יותר משתי דורות .

זיכרון השואה הינו משימה העומדת לנגד מדינת ישראל כולה, או כך לפחות גורסים אנו ביום המיוחד לכך, פעם בשנה.  אין ילד בישראל שלא יודע מי היה אדולף היטלר, מה היה פועלו ומדוע אחיו הגדול נוסע לפולין.
כבני נוער אנו נדרשים לשנן מספרים ושמות מתקופת השואה על מנת לצלוח את בחינת הבגרות בהיסטוריה, ומהנהנים אנו בעצב בכל פעם מחדש למשמע מורינו האומרים כי זכינו להיות האחרונים אשר ישמעו ממקור ראשון אודות הזוועות אשר התרחשו על אדמת אירופה.

אך האם אנו משכילים להפנים את השואה בחיי היום יום האישיים ?
סבא רבה שלי ידע לקרוא הסימנים, וברח מגרמניה לפלשתינה בעוד המשטר הנאצי עולה ומתבסס, הוא ועוד רבים.  אומנם היה זה לא בלב שלם ומבחירה אלא כורח המציאות, אך מרגע דורכו על הקרקע המיוחלת לא הסב מבטו אחור אלא רק לעתיד מדינתו הקמה.  לעתידי שלי.

היכול אני לעמוד מולו ולומר בלב ולב- "לא שכחנו!"?

גם אני בין כולם: מחשבות מ"בגינרס"/ אריאל שנדר

על הפנטזיה מול הצורך להתפשר

ואני עד לפני חצי שנה חשבתי שזה יהיה מושלם. אני זוכר את עצמי משוכנע שאני אמצא בחור חכם שאני אוהב ואמשך אליו. אני רק אצא מהארון ואכנס למערכת יחסים שתלווה אותי לכל אורך החיים. והיא תקל עליי ותאיר אותי ואת הדרך שלי. אני אחבק אותו ואוהב אותו ואצטלם איתו ואצחק!

שמעתי את אחותי וניחמתי אותה כשהיא סבלה מהקשיים הבסיסיים והרגילים שיש בזוגיות. אני הייתי איתה כשהיא לא מצאה הרבה מאוד זמן מישהו שמצא חן בעיניה, והייתי איתה כשהאהבה הגדולה שהייתה לה איבדה מהזוהר שאפיין אותה בהתחלה. אני הכרתי את כל "התלאות הרגילות של מערכות יחסים" לפני ולפנים, והייתי גם יועץ מצוין, לטעמי.

כבר הרבה זמן אני מרגיש שאני מודע לעצמי ברמה הבסיסית. אני כמובן אחכים ואלמד אבל את עיקר ההתבגרות המנטאלית שלי, כבר עברתי. את האופן בו אני מסתכל על העולם ורואה את עצמי בו, כבר גיבשתי. לכן, מבחינתי מדובר באבסורד כה גדול לגלות שהייתי כ"כ נאיבי ושוטה. כי קלישאות לא פוסחות עליי ודברים שקורים לכולם, כשמם כן הם – קורים לכולם. ואני בין כולם.

אז יצאתי מהארון ואני מתחיל לפגוש ולצאת עם בחורים וזה לא זה. ואני לא מוצא בדיוק מה שאני מחפש ואז אחרי חמש דקות של ספיגת המציאות האובייקטיבית של…"זוגיות" נקרא לזה..? אני נכנס למשבר כאילו אני מינימום אחרי ארבע מערכות יחסים שנכשלו. ככה זה, סבלנות אף-פעם לא הייתה הצד החזק שלי.

ההקדמה המוזרה הזו נכתבה כדי להמחיש באיזה מצב הגעתי ל'לב תל אביב'(בית קולנוע! למרות שהוא נמצא גם די במרכז) להקרנה של הסרט "בגינרס", שעליו ועל המחשבות שהוא העלה בי, אכתוב כאן.

הסרט מגולל את סיפורו של אוליבר. מובאים בו שלושה פרקי התמודדות שונים בחייו של אוליבר, דרכם מוצג לנו התהליך שאוליבר עובר וההתבגרות שלו. הסרט נע כאמור בין שלוש תקופות שונות, בשלושה מימדי זמן שונים: הילדות של אוליבר ביחד עם אימו ג'ורג'יה, היציאה מהארון של האל אביו של אוליבר כשישה חודשים אחרי מות אימו והתמודדות שלו במחלת הסרטן והתקופה השלישית שהיא ההווה, ובה מתואר הרומן של אוליבר עם אנה. שלושת הפרקים מובאים ביחד, כשאנו עוברים מהאחד לשני ללא סדר כרונולוגי אלא דרך הבזקים לאחור שחלים כשהם רלוונטיים להעברת נקודה או העמקת הנושא.

אוליבר הוא בנאדם שלא מתפשר בקלות. הוא לא מתפשר כמעט בכלל. אם כל החיים שלו הוא היה מחכה לאריה, והאריה לא היה מגיע ולא היה מגיע אבל פתאום היתה מגיעה ג'ירפה, הוא היה עדיין מחכה לאריה. עם אורח חיים כזה אתה נשאר מדוכא, משוכנע ששום דבר לא יסתדר או יתנהל כמו שצריך. אבא של אוליבר, האל, שונה מאוליבר במאה ושמונים מעלות. האל חי ארבעים וחמש שנה עם אימו של אוליבר בזמן שהוא בעצם אהב גברים, התפשרות די רצינית, מנקודת מבטי, בכל אופן. הוא חי מיום ליום בידיעה שזה לא הדבר הכי טוב בשבילו, ויתרה מכך; שישה חודשים לאחר שמערכת היחסים בינו לבין אשתו מסתיימת, הוא יוצא מהארון, פוגש בחור לא שגרתי (וקצת פסיכי) ואיתו נשאר לחיות עד שהאל קורס תחת הסרטן.

ובכן, אוליבר פוגש באנה. וזה מושלם! מושלם בגלל ששניהם חכמים ושניהם מבינים זה את זו (אבל בואו נודה בזה, בעיקר בגלל שאנה נראית ככה).
הם נהנים ואוהבים, אבל, כמובן, גם כשברי-מזל זוכים במושלם הוא לא מחזיק מעמד לנצח. אנה עוברת לגור עם אוליבר ומשהו לא מסתדר. זה לא כמו שהם ציפו. בשלב הזה נכנס חוסר ההתפשרות של אוליבר, שמאפיין את חייו הרומנטיים עד כה, לתמונה. (הוא אומר בעצמו: "לפני אנה היו לי ארבע מערכות יחסים רציניות. ונתתי לכולן להתפרק"). אפשר אולי להגדיר את זה כעצלנות; אוליבר לא מתאמץ כדי שזה יעבוד. אבל העצלנות נובעת מפחד. כי הוא מפחד מזה שאנה הגיעה לבית שלו ופרקה את הרהיטים, ופתאום היא בוכה כי משהו לא מרגיש לה טוב, ואי אפשר לפתור את זה. כי היא לא מבינה והוא לא מבין. זה מפחיד כי זה לא כיף. וזה לא מה שציפינו, וזו לא אותה השלמות.

במאי הסרט, מייק מילס (או:בעלי לעתיד) היה בעברו מעצב גרפי וזה ניכר מאוד בסרט. ישנם הרבה קטעי מונטאז' של תמונות ברקע מונולוגים של אוליבר. בכמה קטעים משווים בין כיצד נראו דברים כשההורים של אוליבר היו צעירים וכיצד דברים נראים כיום. איך השמש נראתה אז וכיצד היא נראית עכשיו, איך הכוכבים נראים ונראו… איך "להיות מאושר" וכו'. לא אתאר את התהליך שאוליבר עובר כדי שתישאר טיפונת של מתח וסיבה שבכל זאת תראו את הסרט (רמז: אוליבר לומד מאבא שלו), אבל אני רק רוצה לחזור לדמות של האב ולחוכמה שלו. להישאר עם אישה כשאתה הומו זה קצת הארד-קור, אבל ההתפשרות שלו (שמובילה בסופו של דבר להנאה פשוטה) לימדה גם אותי. אולי בגלל שהוא יודע שאין דבר כזה מושלם. השמש יכולה להיות מושלמת, הכוכבים יכולים להיות מושלמים (ראו ערך המונטאז'ים) כי היא שמש והם כוכבים, וזה מה שמצפים מהם. עצם קיומם ומראם מספיק להם כדי להיות כוכבים ושמש-בלי תלונות. ואני מרגיש שבמערכות יחסים אין כזה דבר מושלם. הגזמנו עם הדרישות והרף שהצבנו ל'מערכת יחסים'.

אני יודע שאני כבר כמו פארודיה על עצמי, אבל לאחרונה למדתי מהמחנכת שלי שיר של לאה גולדברג שהתאים לי לנושא.

בשיר מובאים שלושה פרקי התמודדות שונים. כשרק אחד מהם הוא באמת התמודדות.

החכם, אומר בעצם שהוא חי בידיעה שדברים נשברים ואסונות קורים כל הזמן, וכל אסון שמתרחש הוא צופה אותו.

השוטה, אומר שדבר לא נשבר, ובכך מכחיש את האסון ואחרי שפג כוח ההכחשה אל מול המציאות אומר שבגלל ה"שוטות" שלו אינו יכול לעשות דבר עם השברים, מתרץ. (וחוץ מזה, מתייחס אל האסון כאל דבר שיש לתקנו ושהמטרה היא לחבר את השברים בחזרה).

והחולם. האופטימיסט. שלא אומר דבר. אלא בוכה ויודע. הוא לא אומר, כי אין מה לומר בעקבות משבר, יש מה לעשות. אי אפשר לחבר את השברים אלא לחיות איתם ולהתמודד איתם, בדיוק כמו שמתמודדים עם שלמים. כשאגרטל נשבר זורקים את השברים לפח. כשאתה נשבר (כשמערכת היחסים שלך עוברת משבר-לצורך העניין) השברים הם מערכת היחסים שלך. ויש לנהוג איתם בהתאם, כפו שנוהגים בכל דבר, חיובי או טרגי. אין כזה דבר 'הרוס' בחיים הרוחניים שלי. המוות שלי, זה הרוס. כל דבר אחר זה מצב בפני עצמו שצריך להתמודד איתו לחיות איתו, ולקוות שיהיה כמה שיותר טוב, ולדעת שהוא לא יכול להיות כל-כך טוב כל הזמן. מצחיק שמי שרואה את השברים בצורה הפסימית ביותר הוא דווקא האופטימי. גם בסרט אנה אומרת לאוליבר: "אנשים כמונו, חצי מהם חושב שהדברים לעולם לא יסתדרו וחצי מאמין בניסים". אם כן האמונה בניסים היא הדבר הכי חשוב בעולם, ביחד עם הידיעה שניסים לא קיימים. אבסורד?? גם אני חושב!!!!!!!!!!! וגם לא הכי מבין.

אני עדיין רוצה למצוא בחור חכם שאני אוהב ואמשך אליו. לפגוש בחור ולהיכנס למערכת יחסים שתלווה אותי לכל אורך החיים. את כל אלו אני עדיין רוצה בכל מאודי, כי אני רוצה מערכת יחסים ובגיל 18 אני יכול לעמוד ולהגיד שזו התפיסה שלי ל"מערכת יחסים"-כי זה מה שקיבלתי. מהחינוך , אבל בעיקר מהמדיה ומכל דבר מבוים אליו נחשפתי בחיים שלי.

אז אני רוצה את זה, אבל כעת יכול להגיד לעצמי שאני פשוט לא אקבל את זה. לא אקבל את זה לגמרי. אימא שלי אומרת ש90% או 80% זה גם טוב ומחזיק אותך לכל החיים. ואני כרגע לא יודע איך אוכל לחיות עם מישהו שהוא לא 100%.

ואיך-שהוא אני כותב את המשפט האחרון ולא מרגיש שאני באמת מקבל עלי את ההכרזה ומכיל אותה בתוכי. איך-שהוא נראה לי שאני אף-פעם לא אתבגר במקום הזה ואבין שאין אביר ואין סוס. בציוני בגרות שלי אני אוכל להתפשר. גם בפרטי הלבוש שלי (מממ בעצם….) ובכל זאת. המקום המודע שלי מדבר פה ולא לחלוטין הרגשי. אוקי, אז אני "מודע" שאני לא אקבל את זה. זה באמת עוזר לי במשהו?

טוב נו, העיקר שכשאהיה בן עשרים וחמש ואסתכל אחורה לתקופה "של ההתבגרות המנטאלית הרצינית שלי" בה כבר ביססתי "את האופן בו אני מסתכל על העולם ורואה את עצמי בו" (עאלק) אני לא ארגיש כ"כ נאיבי ואידיוט. לא בכל הנוגע למערכות יחסים ואהבה, לפחות.

טריילר הסרט:

מסקנות מפולשה/ אלינה יקירביץ

אלינה

חברי היקרים.

אני רוצה לספר לכם על המסע שלי לפולין. הייתי באושויץ, בבירכנאו, בטרבלינקה, במידאנק ופלאשוב. ביקרתי בגטאות של קרקוב ורשה ולובלין וראיתי אינספור אנדרטאות, קברי אחים, מצבות, בתי כנסת שאינם פעילים עוד. דרכתי על שטחים שבהם אין פיסת אדמה שבה לא תדרכו על איזו גוויה אלמונית. ואני חוזרת אופטימית. וזה מה שאני רוצה לספר לכם.

הימים הראשונים היו קלים בסך הכל. הלכתי על אדמת אושויץ והסיפורים על עשו עלי רושם רגשי רב. הרי אושויץ הוא מקום יפה מאד, ירוק מאד, מזג האויר היה נפלא. התעודדתי מאד מהימים הראשונים כי דרכתי על המקומות הרעים ביותר שיצר האדם וידעתי, אלה רק מקומות. אפשר לדרוך כאן ולשכב על הדשא, לשים את התיק, לאכול בניחותא. להכנס לשם ולצאת שלמה ועם מצברוח לא נורא בכלל זו חויה מחזקת. לא יכולתי להרגיש את מה שקרה שם ולכן הרגשתי טוב מאד, כי אם אושויץ לא גרמה לי להתפרק, מי יכול עלי בכלל.

דבר אחד נראה לי מוזר לאורך כל הדרך. חברי, כולם, המשיכו לומר כל הזמן שהקצינים הנאצים האמינו שהם עושים טוב, שהם מנקים את העולם, שהם מוסריים. אף אחד לא העלה על דעתו שבעצם אנשים נוטים לעשות הרבה פעמים גם מה שלא מוסרי וברור להם שהם בוחרים באכזריות וברוע. אני חושבת אחרת.

לקראת אמצע המסע התיאורים הפיזיים של המיתות במחנות ההשמדה התחילו להשמע לי נורא מוכרים. תבינו, מחנות השמדה הם לא הדבר הנורא ביותר שראיתי. נפל בחלקי לראות מוות כזה, דומה מאד, ממושך וקרוב נורא. אני מכירה אותו היטב. וזה, זה מה ששבר אותי. החויה שלי את השואה אינני משהו לאומי כלל וכלל. מבחינתי יכולתי אני עצמי לעמוד במקומו של קצין האס.אס. כמו גם במקומו של האסיר באושויץ. אני לא מאמינה בזה שיש אנשים שנידונו להיות כאלה או כאלה, אין אנשים נבחרים. ואין שום אדם שחסין ממוות כזה, גם לא היום. נכון, אין רצח עם של העם היהודי, אבל יש המון ג'נוסייד בעולם הזה, מתחת לאף שלנו. אדם שאיננו חושבים אותו לאדם, באותו רגע איננו אדם בעצמנו. כשאני חושבת על מישהו שאפשר להרוג אותו, בין אם אני קצין נאצי והאדם הזה יהודי, ובין אם אני רופא שמוותר על חייו של חולה מוקדם מדי, אין בכך הבדל מהותי. אני לא יכולה להחשיב עצמי לאדם ברגע שלא כל חיי אדם הם קודש בשבילי. המוות שישבתי איתו כתף אל כתף לא שונה בהרבה ממוות של כל אדם אחר. אני בהחלט מאמינה שאם אהרוג את ילדי בגלל דיכאון אחרי לידה, לא אהיה אשמה פחות מכל טרוריסט. רוצח הוא רוצח, לא משנה כמה הוא הרג. ולכן, למשל, אני מתנגדת לעונש מוות בכל מצב.

ולכן אני חוזרת אופטימית כל כך. כי אני יודעת שיכולתי למלא את תפקיד המרצח ואת תפקיד הנרצח. כי אני מאמינה שכולם כאלה. ולכן אני אומרת, תשמחו. תשמחו כי המוות הזה הוא כאן, הרוע הזה הוא כאן, אבל תראו כמה טוב, יחסית, אנחנו מרסנים אותו. אם נלמד לדעת כמה אנחנו מסוכנים, נלמד לשמור על העולם מעצמנו. כן, האיש לידי יכול היה לדרוך לי על הרגל, אבל הוא בחר שלא, אז אני אומרת תודה. כן, כולנו יכולנו להיות הרוע האולטימטיבי, אבל בחרנו שלא. וזה נפלא, כמה נפלא.