במקום שבו עלמא חיה כולם מציירי שערים. עלמא גילתה זאת לפני שלוש מאות שלושים ושלושה ימים בדיוק. רוב מציירי השערים לא יודעים זאת, אך היא גילתה. ומאז היא מציירת מאוד בזהירות. מציירת שערים. פותחת וסוגרת דלתות בין עולמות.

את רוב ימיה מבלה עלמא בעולם ללא שם, בו יש לאנשים פנים אך אין להם שם ולכולם קוראים אדם. לפעמים היא מציירת שערים לעולמות אחרים, שם היא פוגשת אנשים עם שמות, לפעמים אפילו אנשי שם מללא שם.

לפני שבועיים ימים נזכרה עלמא בדבר מה, זה קורה לה לעיתים בעוד היא נמצאת בללא שם, פתאום מדגדג לה בבטן וצמרמורת עוטפת את ראשה והיא רואה בעיני רוחה שער.

מיד פתחה עלמא את קופסת הצבעים האהובה עליה, העוברת במשפחתה זה דורות, וציירה את השער.  כאשר היא מציירת שערים, היא לא מממשת בדיוק את אשר דמיינה, כי לפעמים הדף מבקש אחרת. אבל היא גם לא תמיד מרצה את בקשותיו. לא כולם יודעים שדפים יכולים להיות כל כך עקשנים לפעמים, אבל עלמא יודעת.

ציור השער לא לקח לה זמן רב,  הוא היה מוכר לה מהיכן שהוא והידיים כאילו עבדו מעצמן, אפילו דף הנייר לא התווכח עמה ויכוח של ממש, הוא כנראה הבין.

הפעם ציירה שער גדול, גדילים בראשו ושני עמודי שיש גבוהים וזקופים לצדדיו, וידיתו גדולה ומעוטרת, עשויה זהב. הוא היה יפיפה אך באותה מידה רחוק ועלמא חששה שאולי לא תצליח לעבור דרכו, על אף רוחבו. לא כולם יודעים שרוחב השערים לא בהכרח מעיד על אותו שיכול לעבור בהם, אבל עלמא יודעת.

לכן, יתר חשש אחז בה כאשר חשקה נפשה, כמו שבדרך כלל קורא לה, להושיט את ידה אל הידית המוזהבת ולפתוח את שער הזהב הגדול. משהחלה מכופפת את הידית, חרקו הצירים וריח חלודה עלה באפה. חרף מה שחשבה לכתחילה, לשער שציירה בזו הפעם היתה היסטוריה מפוארת, ובציריו דורות של דמעות. והשער נפתח.

 מכל הצעדים שעושים מציירי השערים בכל העולמות שבהם דורכת רגלם, הכי קשה ומסובך הוא הצעד הראשון אל מבעד לשער. קשה עד כדי כך שמרבית מציירי השערים לא עושים אותו בכלל, כל כך קשה עד שמרבית מציירי השערים אפילו לא יודעים שהוא אפשרי. וכי אפשר לפסוע מבעד לדף נייר אטום? וודאי שאפשר, עלמא יודעת.

עלמא עצמה את עיניה, המעבר מעולם לעולם תמיד גרם לכאב עמוק בתחתית קיבתה, אבל היא ידעה שהוא שווה  את זה. כדי להפיג את הפחד מהמעבר נהגה לזמזם לעצמה שיר, אחד שמתאים לשער. כדי לא להרגיש לבד נהגה לאחוז בחוזקה בשרשרת הזהב הדקיקה שעל צווארה. על השרשרת היו לב קטנטן העשוי מזהב  ופנינה פצפונת (עשויה מפנינה, כמובן). הפנינה, ידעה עלמא, היתה שייכת למהות. היא ידעה שהפנינה לא אבדה לה, למהות, אך לא ידעה כיצד הגיעה נגלגלה הפנינה אליה עצמה, והדבר סקרן ושיעשע והרעיד אותה אחת. פעמים חשבה שמהות בעצמה היא שהשחילה את הפנינה לצווארה של עלמא בכוונת תחילה ופעמים גיחכה על מחשבה זו- וכי למהות כוונה?

אך לב הזהב, לא ידעה עלמא  למי הוא שייך. גם על כך תהתה פעמים רבות, פעמים ראתה פנים באחת מלבני המדרכה או בצמרות העצים וחשבה כי זה הוא. אך משלא נמצא, חשבה שאולי שייך הלב לה עצמה, לפחות כך השתדלה לחשוב, אך היא ידעה כי זה לא ייתכן. לאף מצייר שערים אין דבר השייך לו עצמו, לאף צייר כלל, פרט לשמו. לא כולם יודעים זאת, אך עלמא יודעת.

שיר.

שרשרת.

עצימת עיניים.

נשימה עמוקה.

ו…

צעד.

היא בצד השני.

]]> http://amitim2011.wordpress.com/2012/01/11/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%a9%d7%9e%d7%95-%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%9c%d7%90-%d7%a0%d7%95%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%95-%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%95-%d7%9c%d7%90-%d7%99%d7%99%d7%9b%d7%aa%d7%91/feed/ 0 byfisummer http://amitim2011.wordpress.com/2012/01/07/%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%93%d7%92-%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%97-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%a7%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f-%e2%80%8e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a7/ http://amitim2011.wordpress.com/2012/01/07/%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%93%d7%92-%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%97-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%a7%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f-%e2%80%8e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a7/#comments Sat, 07 Jan 2012 15:50:37 +0000 עמיתים2011 http://amitim2011.wordpress.com/?p=401 להמשיך לקרוא ←]]> פעם אחת… לפני הרבה הרבה שנים חי ילד בעולם שכולו עשוי מאוכל. הבתים היו עשויים מאוכל, הכבישים, המשרדים, אפילו האנשים.

ולמרות שבאמת כיף לאכול אוכל, ברך-כלל אנשי העולם הזה לא רצו שיאכלו אותם. לכן כל אחד ניסה להיות הכי מר, חמוץ, חריף ומגעיל שרק היה יכול. וככה, ככל שאדם וביתו היו עשויים מאוכל פחות טעים- כגון גבינה מקולקלת, בשר לא מבושל או פשטידת תרד- כך היו לו יותר סיכויים לחיות, כי פשוט לא רצו לאכול אותו…

הילד הזה, ששמו ריצ'י, תמיד תהה לעצמו למה אנשים מוכנים לחיות עם עצמם כשריחם כל-כך רע. ראש הממשלה שלו למשל היה עשוי כולו מדגים, ובכל פעם שמישהו התקרב אליו- הוא פשוט לא היה יכול לנשום מרוב סירחון. ריצ'י לא רצה להיות ילד מסריח. הוא רצה לחיות באושר, ולנשום אוויר צח. אז הוא החליט יום אחד לחפש עולם אחר- עולם שבו אנשים לא עשויים מאוכל. אז הוא נפרד מהמשפחה שלו, לקח תרמיל עם ציוד לדרך והתחיל ללכת…

ריצ'י הלך והלך, עבר מדבריות, יערות וימים. הוא ראה דברים נפלאים- כמו שקיעות על חוף ים, גורי דובים נחבקים לאימותיהם, וקשת בענן לאחר יום גשום. אך הוא ראה גם דברים מפחידים- חיות טורפות שייללו בלילות בקולות עצובים ומאיימים גם יחד, סערות שכמעט הטביעו אותו בלב ים, וקור עז של שלג לבן שהקפיא אותו עד העצמות ממש. אך הדבר שהפחיד את ריצ'י יותר מהכול- היה העדר החברה. בכל מסעותיו, בכל ימי ההרפתקה שלו הוא לא פגש אפילו אדם אחד. הבדידות הציפה אותו, איימה להשתלט על כל הרגשות האחרים שלו.

יום אחד, לאחר ימים ושנים של נדידה וחיפוש בדרכים, ריצ'י הגיע לעיירה קטנה. בעיירה הזו הוא פגש אנשים- אבל הם היו מאוד מוזרים. הם היו מורכבים מחומר מוזר מאוד, שהם קראו לו "עור" או משהו כזה. בהתחלה, ריצ'י שמח מאוד כשהבין שמצא עולם אחר. עולם שבו אנשים יכולים להיות בטוחים שלא יאכלו אותם- גם אם הם לא מריחים כמו אוכל מקולקל. אבל, מהר מאוד ריצ'י הבין משהו. גם לעור היה ריח מוזר. חולני אפילו. ולכל מקום שבו הלך, לריצ'י הייתה בחילה נוראית. הוא פשוט לא היה מסוגל ככה.

אז הוא חזר למשפחתו האמיתית.

לפני כמה זמן הייתי במדבר, והיה נדמה כאילו הקילומטרים הבאים יראו בדיוק כמו המטרים הבאים. זה משקף נפלא את שנות התיכון שלי. כמובן שהן היו שונות אחת מהשניה, ושדברים קורים ומתחילים ונגמרים והכל – אבל על פניו, יש משהו מאוד משותף בהן ומשהו מאוד אחר בשנה הזאת, או בעצם קירבתה אל השנים הבאות, המעבר הזה. יש לי הרבה החלטות שצריך לקבל ומעט רצון לקבל אותן. כמובן שהחלטות הן לא דבר חדש שנפל עליי יום אחד ולא ידעתי מה לעשות איתו. אבל השנה, בניגוד ל-3 השנים האחרונות, ההחלטות מרגישות הרבה יותר משמעותיות, הרבה יותר משפיעות על העתיד, שפעם היה נורא רחוק ולא אמיתי. הקילומטרים הבאים בכלל לא יראו כמו המטרים הבאים.

חיי הבוגרים, אם להיות קצת יהירה ולקרוא להם ככה, בכלל לא רחוקים או דימיוניים יותר, הם בסה"כ יגיעו דיי מהר. אז אני לוקחת רשימת משימות, מנסה להוכיח לכל מיני אנשים שאני יודעת לקחת אחריות על החיים שלי, אבל מהר מאוד אפילו אני לא מאמינה לי. כי זה מאולץ, כי זה לא אמיתי ולא בא באמת מרצון כנה שלי. זה סתם נסיון כושל שמצטרף לערמת ניסיונות כושלים אחרים, לעשות דברים שאני בכלל לא רוצה לעשות. אבל כשאני מדריכה ילדים בכיתה ו', וקולטת שאני "המבוגר האחראי" בכל הסיטואציה הזאת, זה מראה לי צד אחר של המטבע. אני כן רוצה לקחת אחריות. גם על החיים שלי וגם על הסביבה שלי. אבל אני לא רוצה לקחת אחריות בשביל לקחת אחריות, אני רוצה לקחת אחריות בשביל שזה יעזור במשהו, שזה ישנה משהו.

שנת שירות זה דבר שהיה ברור לי שאני אעשה כבר מבית ספר יסודי. רק אתמול הבנתי כמה קשה היא תהיה, ורק היום הבנתי כמה העובדה הזאת לא חשובה. קשה ככל שתהיה – אני יכולה לה, כי היא מספיק משמעותית. אני לא יודעת מה תהיה הדרך שאני אבחר בה, מה יהיו ההחלטות שאני אקבל. אבל הדרך תהיה הדרך שלי, ההחלטות יהיו ההחלטות שלי – לא בשביל להוכיח שום דבר, אלא בשביל לחיות את החיים שלי כמו שאני חושבת שנכון לחיות אותם.

"דינג דונג" "לידיעת נוסעי טיסת LY 123 לברלין, עלייה למטוס משער B1".  קלגס ארי גבה קומה מפליא מכותיו עד זוב דם ביהודי השפוף השרוע על הרצפה, ומנגד בנו בן החמש המזיל דמעות חרש ותוהה במה חטא אביו בהיכנסו לקולנוע כאחד האדם.  מרחק מה מהאירוע מתהלך לו זוג ישראלי בשדרותיה הרומנטיות של העיר, נהנים הם יחדיו מיופי האדריכלות ועיטוריו של שער ברנדנבורג, זכר אחרון לעוצמת הגמוניית הרייך השלישי, המתנוסס באור יקרות לעת ליל.

"דינג דונג" ,ממשיך הקול האלקטרוני הנעים, "לתשומת לב הנוסעים, קריאה אחרונה לנוסעי טיסת GH34 לקייב". משפחה המתגוררת בהרחבה הקהילתית בקיבוץ לוחמי הגטאות מוצאת מפלט מהדוחק הישראלי בעיר הסלאבית עתיקת היומין. חופשה משפחתית, תמונות וחיוכים- אנשים נחמדים. צפונית מערבית להם בפאתי העיר, ניגר דמו הטרי של סב סבו של אב המשפחה החביבה, אדם אחד מיני עשר ריבוא. גופו מחורר מכדורים, והוא מגלגל על לשונו חרש את "שמע ישראל" בפעם האחרונה, בבאבי יאר.

"דינג דונג" "לתשומת לב הנוסעים אנו עומדים לנחות בנמל התעופה של ריגה, הטמפרטורה בחוץ נוחה, "אל על", הקברניט וצוות הדיילים מאחלים לכם שהות נעימה בלטביה" על מסלול ההמראה צווחים הגלגלים בעוצרם את מפלצת המתכת על האספלט. מבעד לחלונות המטוס נשקף מחזה הבלהה, בית הכנסת קורל של ריגה עולה בלהבות.  מאות היהודים המתפללים בערב יום השבת נשרפים בעודם חיים, לשונות האש מלחכות את בשרם של המתפללים, הנופחים את נשמתם ונאספים אל אבותיהם בעוד מכבי האש עומדים ובוהים.  הרי קיבלו הם פקודה לא לנקוף אצבע והעובר על כך יישא בתוצאות.

"בני ירושלים, אזרחי ישראל,
הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו. בשעה מרה זו נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אמהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים לטבח על-ידי השטן שיצא מתחתית הגהינום להחריב את שארית עמנו.

והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש הממשלה העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד. (מנחם בגין, דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה, 1952).

לפני פחות משישים שנה זעק זאת מנחם בגין בפני קהל שומעיו, מעט יותר משתי דורות .

זיכרון השואה הינו משימה העומדת לנגד מדינת ישראל כולה, או כך לפחות גורסים אנו ביום המיוחד לכך, פעם בשנה.  אין ילד בישראל שלא יודע מי היה אדולף היטלר, מה היה פועלו ומדוע אחיו הגדול נוסע לפולין.
כבני נוער אנו נדרשים לשנן מספרים ושמות מתקופת השואה על מנת לצלוח את בחינת הבגרות בהיסטוריה, ומהנהנים אנו בעצב בכל פעם מחדש למשמע מורינו האומרים כי זכינו להיות האחרונים אשר ישמעו ממקור ראשון אודות הזוועות אשר התרחשו על אדמת אירופה.

אך האם אנו משכילים להפנים את השואה בחיי היום יום האישיים ?
סבא רבה שלי ידע לקרוא הסימנים, וברח מגרמניה לפלשתינה בעוד המשטר הנאצי עולה ומתבסס, הוא ועוד רבים.  אומנם היה זה לא בלב שלם ומבחירה אלא כורח המציאות, אך מרגע דורכו על הקרקע המיוחלת לא הסב מבטו אחור אלא רק לעתיד מדינתו הקמה.  לעתידי שלי.

היכול אני לעמוד מולו ולומר בלב ולב- "לא שכחנו!"?

]]> http://amitim2011.wordpress.com/2011/10/22/%d7%a2%d7%a6%d7%99%d7%9e%d7%aa-%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%99%d7%90-%d7%9e%d7%9c%d7%9e%d7%93/feed/ 1 byfisummer http://amitim2011.wordpress.com/2011/10/22/%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%a8%d7%a1-%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%a9/ http://amitim2011.wordpress.com/2011/10/22/%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%a8%d7%a1-%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%a9/#comments Sat, 22 Oct 2011 18:55:28 +0000 עמיתים2011 http://amitim2011.wordpress.com/?p=368 להמשיך לקרוא ←]]>

על הפנטזיה מול הצורך להתפשר

ואני עד לפני חצי שנה חשבתי שזה יהיה מושלם. אני זוכר את עצמי משוכנע שאני אמצא בחור חכם שאני אוהב ואמשך אליו. אני רק אצא מהארון ואכנס למערכת יחסים שתלווה אותי לכל אורך החיים. והיא תקל עליי ותאיר אותי ואת הדרך שלי. אני אחבק אותו ואוהב אותו ואצטלם איתו ואצחק!

שמעתי את אחותי וניחמתי אותה כשהיא סבלה מהקשיים הבסיסיים והרגילים שיש בזוגיות. אני הייתי איתה כשהיא לא מצאה הרבה מאוד זמן מישהו שמצא חן בעיניה, והייתי איתה כשהאהבה הגדולה שהייתה לה איבדה מהזוהר שאפיין אותה בהתחלה. אני הכרתי את כל "התלאות הרגילות של מערכות יחסים" לפני ולפנים, והייתי גם יועץ מצוין, לטעמי.

כבר הרבה זמן אני מרגיש שאני מודע לעצמי ברמה הבסיסית. אני כמובן אחכים ואלמד אבל את עיקר ההתבגרות המנטאלית שלי, כבר עברתי. את האופן בו אני מסתכל על העולם ורואה את עצמי בו, כבר גיבשתי. לכן, מבחינתי מדובר באבסורד כה גדול לגלות שהייתי כ"כ נאיבי ושוטה. כי קלישאות לא פוסחות עליי ודברים שקורים לכולם, כשמם כן הם – קורים לכולם. ואני בין כולם.

אז יצאתי מהארון ואני מתחיל לפגוש ולצאת עם בחורים וזה לא זה. ואני לא מוצא בדיוק מה שאני מחפש ואז אחרי חמש דקות של ספיגת המציאות האובייקטיבית של…"זוגיות" נקרא לזה..? אני נכנס למשבר כאילו אני מינימום אחרי ארבע מערכות יחסים שנכשלו. ככה זה, סבלנות אף-פעם לא הייתה הצד החזק שלי.

ההקדמה המוזרה הזו נכתבה כדי להמחיש באיזה מצב הגעתי ל'לב תל אביב'(בית קולנוע! למרות שהוא נמצא גם די במרכז) להקרנה של הסרט "בגינרס", שעליו ועל המחשבות שהוא העלה בי, אכתוב כאן.

הסרט מגולל את סיפורו של אוליבר. מובאים בו שלושה פרקי התמודדות שונים בחייו של אוליבר, דרכם מוצג לנו התהליך שאוליבר עובר וההתבגרות שלו. הסרט נע כאמור בין שלוש תקופות שונות, בשלושה מימדי זמן שונים: הילדות של אוליבר ביחד עם אימו ג'ורג'יה, היציאה מהארון של האל אביו של אוליבר כשישה חודשים אחרי מות אימו והתמודדות שלו במחלת הסרטן והתקופה השלישית שהיא ההווה, ובה מתואר הרומן של אוליבר עם אנה. שלושת הפרקים מובאים ביחד, כשאנו עוברים מהאחד לשני ללא סדר כרונולוגי אלא דרך הבזקים לאחור שחלים כשהם רלוונטיים להעברת נקודה או העמקת הנושא.

אוליבר הוא בנאדם שלא מתפשר בקלות. הוא לא מתפשר כמעט בכלל. אם כל החיים שלו הוא היה מחכה לאריה, והאריה לא היה מגיע ולא היה מגיע אבל פתאום היתה מגיעה ג'ירפה, הוא היה עדיין מחכה לאריה. עם אורח חיים כזה אתה נשאר מדוכא, משוכנע ששום דבר לא יסתדר או יתנהל כמו שצריך. אבא של אוליבר, האל, שונה מאוליבר במאה ושמונים מעלות. האל חי ארבעים וחמש שנה עם אימו של אוליבר בזמן שהוא בעצם אהב גברים, התפשרות די רצינית, מנקודת מבטי, בכל אופן. הוא חי מיום ליום בידיעה שזה לא הדבר הכי טוב בשבילו, ויתרה מכך; שישה חודשים לאחר שמערכת היחסים בינו לבין אשתו מסתיימת, הוא יוצא מהארון, פוגש בחור לא שגרתי (וקצת פסיכי) ואיתו נשאר לחיות עד שהאל קורס תחת הסרטן.

ובכן, אוליבר פוגש באנה. וזה מושלם! מושלם בגלל ששניהם חכמים ושניהם מבינים זה את זו (אבל בואו נודה בזה, בעיקר בגלל שאנה נראית ככה).
הם נהנים ואוהבים, אבל, כמובן, גם כשברי-מזל זוכים במושלם הוא לא מחזיק מעמד לנצח. אנה עוברת לגור עם אוליבר ומשהו לא מסתדר. זה לא כמו שהם ציפו. בשלב הזה נכנס חוסר ההתפשרות של אוליבר, שמאפיין את חייו הרומנטיים עד כה, לתמונה. (הוא אומר בעצמו: "לפני אנה היו לי ארבע מערכות יחסים רציניות. ונתתי לכולן להתפרק"). אפשר אולי להגדיר את זה כעצלנות; אוליבר לא מתאמץ כדי שזה יעבוד. אבל העצלנות נובעת מפחד. כי הוא מפחד מזה שאנה הגיעה לבית שלו ופרקה את הרהיטים, ופתאום היא בוכה כי משהו לא מרגיש לה טוב, ואי אפשר לפתור את זה. כי היא לא מבינה והוא לא מבין. זה מפחיד כי זה לא כיף. וזה לא מה שציפינו, וזו לא אותה השלמות.

במאי הסרט, מייק מילס (או:בעלי לעתיד) היה בעברו מעצב גרפי וזה ניכר מאוד בסרט. ישנם הרבה קטעי מונטאז' של תמונות ברקע מונולוגים של אוליבר. בכמה קטעים משווים בין כיצד נראו דברים כשההורים של אוליבר היו צעירים וכיצד דברים נראים כיום. איך השמש נראתה אז וכיצד היא נראית עכשיו, איך הכוכבים נראים ונראו… איך "להיות מאושר" וכו'. לא אתאר את התהליך שאוליבר עובר כדי שתישאר טיפונת של מתח וסיבה שבכל זאת תראו את הסרט (רמז: אוליבר לומד מאבא שלו), אבל אני רק רוצה לחזור לדמות של האב ולחוכמה שלו. להישאר עם אישה כשאתה הומו זה קצת הארד-קור, אבל ההתפשרות שלו (שמובילה בסופו של דבר להנאה פשוטה) לימדה גם אותי. אולי בגלל שהוא יודע שאין דבר כזה מושלם. השמש יכולה להיות מושלמת, הכוכבים יכולים להיות מושלמים (ראו ערך המונטאז'ים) כי היא שמש והם כוכבים, וזה מה שמצפים מהם. עצם קיומם ומראם מספיק להם כדי להיות כוכבים ושמש-בלי תלונות. ואני מרגיש שבמערכות יחסים אין כזה דבר מושלם. הגזמנו עם הדרישות והרף שהצבנו ל'מערכת יחסים'.

אני יודע שאני כבר כמו פארודיה על עצמי, אבל לאחרונה למדתי מהמחנכת שלי שיר של לאה גולדברג שהתאים לי לנושא.

בשיר מובאים שלושה פרקי התמודדות שונים. כשרק אחד מהם הוא באמת התמודדות.

החכם, אומר בעצם שהוא חי בידיעה שדברים נשברים ואסונות קורים כל הזמן, וכל אסון שמתרחש הוא צופה אותו.

השוטה, אומר שדבר לא נשבר, ובכך מכחיש את האסון ואחרי שפג כוח ההכחשה אל מול המציאות אומר שבגלל ה"שוטות" שלו אינו יכול לעשות דבר עם השברים, מתרץ. (וחוץ מזה, מתייחס אל האסון כאל דבר שיש לתקנו ושהמטרה היא לחבר את השברים בחזרה).

והחולם. האופטימיסט. שלא אומר דבר. אלא בוכה ויודע. הוא לא אומר, כי אין מה לומר בעקבות משבר, יש מה לעשות. אי אפשר לחבר את השברים אלא לחיות איתם ולהתמודד איתם, בדיוק כמו שמתמודדים עם שלמים. כשאגרטל נשבר זורקים את השברים לפח. כשאתה נשבר (כשמערכת היחסים שלך עוברת משבר-לצורך העניין) השברים הם מערכת היחסים שלך. ויש לנהוג איתם בהתאם, כפו שנוהגים בכל דבר, חיובי או טרגי. אין כזה דבר 'הרוס' בחיים הרוחניים שלי. המוות שלי, זה הרוס. כל דבר אחר זה מצב בפני עצמו שצריך להתמודד איתו לחיות איתו, ולקוות שיהיה כמה שיותר טוב, ולדעת שהוא לא יכול להיות כל-כך טוב כל הזמן. מצחיק שמי שרואה את השברים בצורה הפסימית ביותר הוא דווקא האופטימי. גם בסרט אנה אומרת לאוליבר: "אנשים כמונו, חצי מהם חושב שהדברים לעולם לא יסתדרו וחצי מאמין בניסים". אם כן האמונה בניסים היא הדבר הכי חשוב בעולם, ביחד עם הידיעה שניסים לא קיימים. אבסורד?? גם אני חושב!!!!!!!!!!! וגם לא הכי מבין.

אני עדיין רוצה למצוא בחור חכם שאני אוהב ואמשך אליו. לפגוש בחור ולהיכנס למערכת יחסים שתלווה אותי לכל אורך החיים. את כל אלו אני עדיין רוצה בכל מאודי, כי אני רוצה מערכת יחסים ובגיל 18 אני יכול לעמוד ולהגיד שזו התפיסה שלי ל"מערכת יחסים"-כי זה מה שקיבלתי. מהחינוך , אבל בעיקר מהמדיה ומכל דבר מבוים אליו נחשפתי בחיים שלי.

אז אני רוצה את זה, אבל כעת יכול להגיד לעצמי שאני פשוט לא אקבל את זה. לא אקבל את זה לגמרי. אימא שלי אומרת ש90% או 80% זה גם טוב ומחזיק אותך לכל החיים. ואני כרגע לא יודע איך אוכל לחיות עם מישהו שהוא לא 100%.

ואיך-שהוא אני כותב את המשפט האחרון ולא מרגיש שאני באמת מקבל עלי את ההכרזה ומכיל אותה בתוכי. איך-שהוא נראה לי שאני אף-פעם לא אתבגר במקום הזה ואבין שאין אביר ואין סוס. בציוני בגרות שלי אני אוכל להתפשר. גם בפרטי הלבוש שלי (מממ בעצם….) ובכל זאת. המקום המודע שלי מדבר פה ולא לחלוטין הרגשי. אוקי, אז אני "מודע" שאני לא אקבל את זה. זה באמת עוזר לי במשהו?

טוב נו, העיקר שכשאהיה בן עשרים וחמש ואסתכל אחורה לתקופה "של ההתבגרות המנטאלית הרצינית שלי" בה כבר ביססתי "את האופן בו אני מסתכל על העולם ורואה את עצמי בו" (עאלק) אני לא ארגיש כ"כ נאיבי ואידיוט. לא בכל הנוגע למערכות יחסים ואהבה, לפחות.

טריילר הסרט:

אלינה

חברי היקרים.

אני רוצה לספר לכם על המסע שלי לפולין. הייתי באושויץ, בבירכנאו, בטרבלינקה, במידאנק ופלאשוב. ביקרתי בגטאות של קרקוב ורשה ולובלין וראיתי אינספור אנדרטאות, קברי אחים, מצבות, בתי כנסת שאינם פעילים עוד. דרכתי על שטחים שבהם אין פיסת אדמה שבה לא תדרכו על איזו גוויה אלמונית. ואני חוזרת אופטימית. וזה מה שאני רוצה לספר לכם.

הימים הראשונים היו קלים בסך הכל. הלכתי על אדמת אושויץ והסיפורים על עשו עלי רושם רגשי רב. הרי אושויץ הוא מקום יפה מאד, ירוק מאד, מזג האויר היה נפלא. התעודדתי מאד מהימים הראשונים כי דרכתי על המקומות הרעים ביותר שיצר האדם וידעתי, אלה רק מקומות. אפשר לדרוך כאן ולשכב על הדשא, לשים את התיק, לאכול בניחותא. להכנס לשם ולצאת שלמה ועם מצברוח לא נורא בכלל זו חויה מחזקת. לא יכולתי להרגיש את מה שקרה שם ולכן הרגשתי טוב מאד, כי אם אושויץ לא גרמה לי להתפרק, מי יכול עלי בכלל.

דבר אחד נראה לי מוזר לאורך כל הדרך. חברי, כולם, המשיכו לומר כל הזמן שהקצינים הנאצים האמינו שהם עושים טוב, שהם מנקים את העולם, שהם מוסריים. אף אחד לא העלה על דעתו שבעצם אנשים נוטים לעשות הרבה פעמים גם מה שלא מוסרי וברור להם שהם בוחרים באכזריות וברוע. אני חושבת אחרת.

לקראת אמצע המסע התיאורים הפיזיים של המיתות במחנות ההשמדה התחילו להשמע לי נורא מוכרים. תבינו, מחנות השמדה הם לא הדבר הנורא ביותר שראיתי. נפל בחלקי לראות מוות כזה, דומה מאד, ממושך וקרוב נורא. אני מכירה אותו היטב. וזה, זה מה ששבר אותי. החויה שלי את השואה אינני משהו לאומי כלל וכלל. מבחינתי יכולתי אני עצמי לעמוד במקומו של קצין האס.אס. כמו גם במקומו של האסיר באושויץ. אני לא מאמינה בזה שיש אנשים שנידונו להיות כאלה או כאלה, אין אנשים נבחרים. ואין שום אדם שחסין ממוות כזה, גם לא היום. נכון, אין רצח עם של העם היהודי, אבל יש המון ג'נוסייד בעולם הזה, מתחת לאף שלנו. אדם שאיננו חושבים אותו לאדם, באותו רגע איננו אדם בעצמנו. כשאני חושבת על מישהו שאפשר להרוג אותו, בין אם אני קצין נאצי והאדם הזה יהודי, ובין אם אני רופא שמוותר על חייו של חולה מוקדם מדי, אין בכך הבדל מהותי. אני לא יכולה להחשיב עצמי לאדם ברגע שלא כל חיי אדם הם קודש בשבילי. המוות שישבתי איתו כתף אל כתף לא שונה בהרבה ממוות של כל אדם אחר. אני בהחלט מאמינה שאם אהרוג את ילדי בגלל דיכאון אחרי לידה, לא אהיה אשמה פחות מכל טרוריסט. רוצח הוא רוצח, לא משנה כמה הוא הרג. ולכן, למשל, אני מתנגדת לעונש מוות בכל מצב.

ולכן אני חוזרת אופטימית כל כך. כי אני יודעת שיכולתי למלא את תפקיד המרצח ואת תפקיד הנרצח. כי אני מאמינה שכולם כאלה. ולכן אני אומרת, תשמחו. תשמחו כי המוות הזה הוא כאן, הרוע הזה הוא כאן, אבל תראו כמה טוב, יחסית, אנחנו מרסנים אותו. אם נלמד לדעת כמה אנחנו מסוכנים, נלמד לשמור על העולם מעצמנו. כן, האיש לידי יכול היה לדרוך לי על הרגל, אבל הוא בחר שלא, אז אני אומרת תודה. כן, כולנו יכולנו להיות הרוע האולטימטיבי, אבל בחרנו שלא. וזה נפלא, כמה נפלא.

מאז הסמינר הראשון שלי בברונפמן היו פעמים רבות בהן עברתי חוויה מרגשת, כשחזרתי הביתה מלאת מחשבות והתלהבות חזרתי והבטחתי לעצמי שאכתוב על כך ואעלה לבלוג, כל פעם מחדש נשבעתי לעצמי שהפעם זה באמת יקרה, והנה שוב נקלעתי אל מערבולות השגרה, והנטייה הטבעית שלי לא להשאיר לי רגע אחד פנוי, ולא כתבתי.

ואיכשהו האירוע הזה שונה מקודמיו, למרות ההבטחות הדומות, הפעם לא יכולתי שלא לכתוב, האירוע הזה שמעלה בי התרגשות כה גדולה והערצה, ויחד עם זאת התנגדות ותסכול, וכל כך, כל כך הרבה שאלות פשוט אילץ אותי להקיא הכול אל הדף.  האירוע הזה שונה בגלל שאני לא רוצה רק לספר לכם מה אני מרגישה אלא לחלוק אתכם, רגשות שמשתוללים בי ואני באמת צריכה לחלוק.

היחסים האמביוולנטיים שלי עם מחאת האוהלים התחילו למעשה בביקור שלנו שם ביחד,  עם האמריקאים. הופתעתי מן הגודל, ארגון האהלים ואפילו המספור. בשלב הזה עוד לא ירדתי ממש לפרטים ותמכתי במחאה, מחירי הדירות אכן בשמיים והרבה זמן לא ראיתי אנשים יוצאים בצורה כזאת לרחובות.

כמה ימים לאחר מכן, יצאתי (אני משתמשת בכוונה במילה "יצאתי" יורחב בהמשך*) לרוטשילד עם חברים לסיבוב באוהלי המחאה. הפעם הסיבוב באמת העלה בי רגשות מעורבים וחזקים מאוד, שהוציאו ממני התלהבות דרדיקמנית מסוימת שאפילו הפתיעה במקצת את חברי.

אני אנסה לתאר קצת את התחושות שעברו עלי בסיבוב האוהלים שלי (והאמת יושבות עלי עד עכשיו):

אני אתחיל בפן החיובי:

קודם כל שוב, התרגשות – שכונת האוהלים תפסה תאוצה וגדלה עד לסדר גודל שבהחלט לא ציפיתי אליו. אנשים הביאו ספות, בריכות, והקימו שם חיים של ממש. תחושה של אחדות, שונות, שבירת שגרה, מוזיקה מכל עבר, בהחלט מחזה יוצא דופן. באמת קשה לתאר במילים את החוויה שאתה מקבל מביקור בשדרות רוטשילד באחד מלילות קיץ אלה. פתאום מצאנו את עצמנו – אני וחברי צועדים כחלק מתהלוכת ג'ז עם עוד עשרות מעם ישראל נרגשים אך גם מבולבלים.

בכל ימיי חיי לא ראיתי כזאת התגייסות לאומית. בפעם הראשונה מזה בערך 17 שנה (שבהם אני חיה) לא ראיתי כזאת מעורבות חברתית, אכפתיות, אנשים ממקום ומרקעים שונים ביוצאים מהבית אל הרחוב כדי להביע את המחאה שלהם. אנשים מדברים עם זרים, מפתחים דיונים. בעודנו צועדים בשדרה נעצרנו ליד מעגל אנשים, למיטב הבנתי זרים, בו התנהל על ידי אחת מפעילות המחאה דיון חברתי. הדיון התנהל כך שנרשמו אנשים מראש להגיב בעד ונגד נושאים מסוימים, אך הקהל כולו היה שותף וסימן עם ידיו כאשר תמך בנאמר. אני נעצרתי שם אחוזת התפעלות כשאני (כמובן) לא מספקת בתנועות ידיים ומיד שופכת באזני חברתי את דעותיי על כל מילה שנאמרת.

לאחר כמה דקות של התלהבות מצידי ושעמום קל מצד חברי המשכנו ללכת בשדרה.  במחאת הדיור או הצדק החברתי, ניתן לראות מכל עבר אוהלים רבים עם מחאות שונות ומגוונות – מחאת הצמחונים, ומחאת האבות הגרושים, וכאלה שבעד גיוס שווה לכולם (כולל לומדי הישיבות) ואת לומדי הישיבות, את אגודת אומני ישראל ועוד מחאות שונות ומגוונות.

זה אחד הדברים הראשונים שהעלה בי שאלות: מצד אחד, הנה סוף-סוף, מקום בו יכול כל אחד לצאת ולהשמיע את הקול שלו – הזעקה שלו. סוף סוף יש כאן פלטפורמה לאנשים לצאת מבתיהם ולהשפיע כל אחד בתחום שלו. אפשר לראות אנשים, דיירי שכונת האוהלים, המתגוררים אוהל מול אוהל באותה המחאה ממש, עומדים ומתווכחים וויכוחים אידיאולוגים ועמוקים מאין כמוהם. אולי זה מה שחיכינו לו, באמצע תל אביב קמה שכונה חדשה בה ניתן לדבר, להתווכח ולהשמיע את קולך.

מצד שני זאת לא תנועת נוער או גשר, זו מחאה. מחאה שאמורה להיות נוקבת וברורה וקשה מאוד להבין מה הוא בעצם בסיס המחאה כשאתה מסתובב בין האוהלים השונים ומקבל מסרים סותרים לחלוטין.

כן, מרגש לראות מחאות שונות של אנשים שונים וגיוון אך במילים פשוטות מאוד קשה שלא למלמל לעצמך בעודך הולך בשדרה "מה הקשר?!". המילים הכי פשוטות שמתארות את ההרגשה הפשוטה אך עם זאת הקשה שהמחאה הזאת פשוט חסרת כיוון.

אני רוצה לחזור רגע ולהעמיק בדיון החברתי עליו סיפרתי קודם, להסביר רגע את הסיבה שהרעישה אותי ועליה הרגשתי שאני חייבת להגיב גם אם זה רק באוזני חברתי.

ראשון המגיבים ששמענו דיבר נגד האפשרות של "משא ומתן מול הממשלה" הוא נימק את עצמו בצורה הבאה (זה לא ציטוט מדויק שלו, הגרשיים מדגישים שזה הדברים שהוא אמר ולא דעתי שלי):

"ללכת למשא ומתן מול הממשלה זו היא טעות. משא ומתן מצריך מאיתנו דרישות קונקרטיות, יש כאן הרבה אנשים עם הרבה דעות שונות, ברגע שנתחיל לדבר על דרישות ממשיות תיווצר אי הסכמה ו 60% מהמוחים יפרשו. לכן עדיף להמשיך לדבר בסיסמאות ולדרוש צדק חברתי" (החלק המודגש הוא כן ציטוט מדויק) המילים האלה מייצגות בערך את תמצית הביקורת שלי על המחאה, אומנם זהו רק בן אדם אחד והוא לא מייצג את המוחים כולם (וזה אם נתעלם ממחיאות הכפיים הסוערות שהוא קיבל מעשרות היושבים בדיון), אך זוהי גם ההרגשה שקיבלתי מהסתכלות על המחאה. מחאה של סיסמאות, מחאה כדי לפרוק כדי למחות, שלא הולכת לכיוון רציני. אני קיבלתי את התחושה של "פסטיבל מחאות", כמו שיש פסטיבל מוזיקה, או תיאטרון, זהו פסטיבל מחאות של ממש. מכל פינה עולה קריאה אחרת, שלט מקומם, גימיק מגניב או ביקורת שנונה ואתה הולך מסתכל לכל הכיוונים מנסה להבין לאן כל זה הולך?! הזכרתי קודם את המילה "לצאת" וזו גם מילה שמבטא את אחת הביקורות על המחאה הזו. היא הפכה להיות יותר מהכול מקום בילוי. אפשר לשמוע כל כך בטבעיות נער אומר לחברו "אתה בא לצאת לרוטשילד היום לסיבוב באוהלים?" בלי שזה ישמע לנו אפילו מוזר. ממתי יוצאים למחאה? זה נחמד שהמקום מלא רוח צעירה, מוזיקה וכו' אך התחושה שלי היא שבעיקר זה הפך להיות אופנתי ומגניב – לתמוך במחאה, לבקר בה, אפילו להקים אוהל, לא צריך לחשוב הרבה יותר מדי…

מאז אותו ביקור שלי בשדרת האוהלים עבר כשבוע. בשבוע הזה לא יצא מכתב דרישות רשמי, או התקדמות לעבר דרישות קונקרטיות ואחידות, יישור קו והחלטה מה המטרה הרשמית של המחאה הזאת. אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק עם הפופוליסטיות וללכת בקו אחד – מי שמתאים לו שיתמוך. לי אישית נמאס לשמוע סיסמאות כמו "צדק חברתי" שהפכו מבחינתי ריקות מתוכן.  300,000 אנשים שכל אחד מהם מבין את המושג אחרת ובכל זאת כולם דורשים.

בשבוע הזה קרו עוד דברים רבים שגרמו לי להרהר על מהות המחאה הנה תיאור בקצרה של אחד מהם:

חוק הוד"לים- אני אהיה כנה ואגיד שלא התעמקתי בפרטי החוק ולכן באמת אקבל תיקונים לגבי השורות הבאות: החוק אמור לזרז תהליכים בירוקרטים של בנייה וכך להקטין את הפער בין הביקוש לעצה ולהוריד בכך את מחירי הדירות. לטעמי גם אם אין הוא מהווה פיתרון כולל לדרישות הסטודנטים להזיק הוא לא יכול וזוהי כבר התקדמות ושיפור יחסי, שכן נובע מתוך התחשבות של הממשלה בדרישות העם.

שמעתי מישהי ברדיו מראיינת את אחד ממנהיגי המחאה שהיה נסער מאוד בבוקר ההצבעה בכנסת על חוק זה. המראיינת טענה שאין להם מה להתנגד וללכת עם הראש בקיר, שעדיף שילכו עם החוק שלכאורה בה לקראתם ואחר כך יהיה קל בהרבה להוסיף לו את התיקונים הנדרשים לטעמם.  לא יכולתי שלא להסכים עם כל מילה שלה.

מקרה נוסף ומכונן לדעתי:

ראש הממשלה הסכים להפגיש עם מנהיגי המחאה (שהם כאמור סטודנטים צעירים בלי שום הסמכה  מיוחדת או הישג מרשים אחר), אך הם שיכורים מכוח, מסרו בצעד פזיז כי יסכימו להיפגש איתו רק בנוכחות מצלמות. לדעתי הודעה זו מהווה צעד משפיל ומבזה ראש ממשלה במדינת ישראל, מי היה חושב  שסטודנטים יציבו תנאים לפגישה עם ראש ממשלה.

כשראו מנהיגי המחאה שצעד זה נתפס רע בתקשורת וגונה על ידי גורמים רבים, הם חזרו בהם מדרישה זו ונמסר שהקיצונים שבניהם הם אלה שדרשו זאת.

ובכל זאת זה גורם לי לחשוב ולהרגיש שהמחאה מונהגת על ידי כמה צעירים שלא באמת יודעים לאן הם הולכים. אני כותבת את הקטע הזה בלילה שבין ה6-7.8.2011 שבתל אביב ובארץ כולה מתרחשת הפגנת ענק הכוללת משהו כמו 300,000 בני אדם. צפייה בהפגנה בטלוויזיה העלתה בי כל כך הרבה מחשבות על העם והמדינה. התחבטות פנימית אם הייתי צריכה ללכת להפגנה או לא, וגם רגשות של התלהבות אך בלבול עמוק שפשוט הצריכו ממני בכוח נפשי רב לקום מהספה וללכת לכתוב.

ושוב עולים במוחי כמו מלאך ושטן שני הצדדים (שהלוואי שידעתי להחליט בניהם מי הוא מי).

הצד הראשון אומר "ואוו, פעם בעשרות שנים אנו זוכים לראות התגייסות לאומית כה גדולה, לאנשים אכפת, סוף סוף אנשים יוצאים לרחוב ודורשים שינוי…"

אך הצד השני אומר "שינוי ממה? הם לא יפסיקו עד שמה?"

שוב עולה התחושה שהמחאה היא מלהיבה, היא סוחפת, ויותר מכל מושכת, כל כך מושכת עד שיצאו 300,000 אנשים לרחובות להפגין. גם לי היה קשה לשבת בבית, לראות שמשהו גדול קורה בחוץ ולא להיות חלק ממנו. אבל הפגנה שכמו שאני רואה אותה היא בשביל לפרוק, בשביל להגיד, רק שאף אחד לא באמת יודע להגיד מה…

יום אחרי שנגמר סמינר מפגש, קיבלתי מאלכס מייל בו הוא ביקש ממני לכתוב קטע על החוויה האישית שלי מהסמינר (דוגמא קלאסית לקטע שניסיתי לגרום לעצמי לכתוב), רק שהקטע הזה לווה בבקשה מיוחדת – הוא אמור היה להתבסס על המאמר של גדי טאוב על פוסט מודרנסיות, מה שגרם לי להתחיל בשבוע שעבר לקרוא את המאמר.

בערך יום לאחר מכן ביקרתי במחאת באוהלים, וכשחזרתי הביתה ושוב ניסיתי לחשוב על איך או מה אני אמורה לכתוב על סמינר מפגש בהתייחס לפוסט מודרניסטיות. הבנתי פתאום שהמאמר קולע בדיוק לתחושה שעולה בי מן המחאה. בעמוד הראשון במאמר מציג גדי טאוב את תופעת הפוסט מודרניסטיות. הוא אומר שכמו מרידות רבות בהיסטוריה, גם בתקופתנו שלנו מבקשים אנו להתנער מן הכלים האומנותיים או מהסגנונות והאמצעים בהם השתמשו בדור שקדם לנו, אך בשונה ממהפכות אחרות, במהפכה של תקופתנו חסרה רוח התחדשות צעירה בה ניחנת בדרך כלל מהפכה מסוג זה. בשונה מתקופות קדומות בהיסטוריה, נראה כי אומנם מאסנו בכלים הישנים אך אין לנו כלים משלנו.

אנו מבקשים למחוק את דרכי הביטוי אשר הכתיב לנו הדור הקודם אך מנגד אין אנו מביאים שום דבר חדש שיחליף את מה שקדם לו.  בכדי לנסות להעביר את הרעיון הזה טוב יותר אצטט כמה משפטים מתוך מאמרו של גדי טאוב (מי מסביר אותו יותר טוב ממנו…) :

"נדמה לי שאי אפשר להטיל ספק בעובדה שדור חדש מרגיש שאמצעי ההבעה האומנותיים שקדמו לו איבדו את תוקפם בשבילו. שאין לו דרך לחזור אליהם ולהביע את עצמו באמצעותם. אמצעי ההבעה החדשים שהוא מציע שונים עד כדי כך שברור שאין כאן שינוי הדרגתי אלה סוג של שבר. אבל השבר הזה, כל כמה שהוא עמוק , לא מלווה אפילו בשמץ של התלהבות נעורים."

בהמשך מתאר טאוב איך במקום להביא אמצעי הבעה אומנותיים חדשים אנו לוקחים פיסות, פיסות מאמצעי ההבעה הקודמים ויוצרים בליל סגנונות אשר כל אחד מהם מאבד קליל את ההשפעה והכוח שקיבל מההקשר התקופתי שלו.

אז בהקשר למחאה שלנו – מחאת האוהלים. אומנם היא מלווה בהרבה מאוד התלהבות נעורים, אולי זהו הכוח החזק ביותר שלה. אך התחושה שלי היא, שכמו התקופה בה אנו חיים גם היא מנסה לחדש, וברור שלכולנו שיש הרבה מה, רק לא ברור מהו בדיוק המה הזה.

עולות דרישות כמו צדק חברתי, המוצגות בדיפלומטיות כמושג הברור ביותר שקיים לאדם כשבעצם אין פה דבר ברור כלל וכלל גם לא למוחים רבים. הם מעלים על ימין ועל שמאל דרישות סותרות – מדינת רווחה אך גם להוריד מיסים, להעלות את התקציבים והמשכורות של כל סקטור באוכלוסיה בערך, איפה סדר העדיפויות? מאיפה אמור הכסף להגיע? נדמה (לפחות לי) כי מארגני המחאה שנהנים כרגע מתחושת האחדות וההתאחדות הלאומית של הזרמים השונים בעם. הם פוחדים להפר את האיזון הזה ולכן נמנעים ומלקחת את המחאה לצעד הבא ולעבור מסיסמאות שתחתיהם יכולים בקלות להסתדר כולם אל אמירות ממשיות שתמיכה בהן תהווה נקיטת עמדה אמיתית. זה מדהים שמחאה אחת מאחדת כל כך הרבה אנשים שונים, נכון, השאלה היא, וכדי לענות עליה דרושה כנות, האם באמת יש פה הסכמה של כל כך הרבה אנשים? האם כשנתרגם את הסיסמאות האלה למעשים והחלטות פרקטיות עדין תהיה זו מעין דרישה לאומית? כרגע נראה שמארגני המחאה מקפידים להשאיר את הדברים במקומם בכדי לא לאבד את הכוח והתמיכה אליו הגיעו ויש לזה מחיר כבד.

קצת יותר ספציפי – לגבי ההפגנה היום. מלבד התחושה שזאת הפגנה כדי להפגין ולא עומדים דברים קונקרטיים מאחורי הסיסמאות, ומהתחושה שרצים חוקים בכנסת, קמה ועדה מיוחדת שזאת התקדמות ענקית בכיוון. ראש בממשלה הסכים להיפגש איתם (והם הרסו את זה בצעד יהיר). אומנם לא צריך למהר לסגור את המחאה אבל תחושה שההפגנה היום מיותרת, מה הדרישה היום? תחושה שהאמירה נאמרה, ועכשיו צריך להפסיק ללחוץ כי השינויים המהותיים והמשמעותיים לא יקרו כאן ועכשיו. צריך לתת לממשלה זמן לעשות את הדברים בצורה נכונה והדרגתית ולא צעדים נחפזים בלחץ ההמון. יש עוד דבר שמנע ממני להצטרף אל המפגינים למרות ההתלבטויות הרבות שלי. זוהי עוד תחושה קשה שהולכת איתי החל מביקורי השני בשכונת האוהלים:

לפסקה הבאה יהיה ניחוח קצת יותר פוליטי ולכן אני מקווה שהיא לא תבטל קצת או תשנה בעינכם את מה שכתבתי למעלה, ובעיקר יהיה לי חבל מאוד אם תגיבו רק אליה למרות שהמילה "ביבי" הפכה למתסיסה מאוד בימים האחרונים ואולי בחודשים האחרונים (לפחות איפה שאני גרה).

העניין הוא כזה, גם אני כמו הרבה מאוד אנשים במדינה חושבת שהמצב לא מושלם, אפילו בכלל לא. יש הרבה דברים שכדי וצריך לשנות ואני אתייחס לכמה דברים שחשוב לי בסוף הקטע. למרות זאת, כואב לי לראות הרבה מאוד אנשים חושבים במושגים של שחור ולבן, רע וטוב, ראייה שטחית מבלי לראות את המורכבויות והניואנסים הכל-כך חשובים במדינה כמו שלנו.

נתחיל מזה: גם אם יש דברים שצריך לשנות זה לא הופך את המצב לרע מוחלט ובטח לא את המדינה לרוע מוחלט. כשאנחנו באים ומעלים טענות על הדברים הרעים, חשוב מאוד, ולא רק לצורכי נימוס, אלא בכדי לראות את תמונת המצב הכולל,  שנדע לראות את הדברים הטובים. בטח ובטח כשמדובר בממשלה. מדברים על המצב הכלכלי כאן, על אנשים שלא יכולים לממן דירה בתל אביב. אני מבינה את המצוקה, באמת, אני כותבת את הקטע הזה בלי טיפה של ציניות. בכל זאת חשוב שנדע להסתכל על התמונה הכוללת, והיא תמונה של משבר כלכלי בסדר גודל עולמי. מדינות קורסות, מעצמות כמו ארצות הברית על סף פשיטת רגל, אירופה כולה במשבר כלכלי, אבטלה נוראית באירופה ובעולם כולו. משבר כלכלי שעובר לידנו, במשב רוח כמעט בלתי מורגש. אומנם לא הרגשנו את זה אך זה לא אומר שאיננו צריכים להיות מודעים לזה. הסיבה שבזכותה עברנו את המשבר הזה כמעט בלי שריטה הוא הכלכלה היציבה של מדינת ישראל – הודות לשר האוצר, והממשלה.

אחוז האבטלה במדינת ישראל הוא מהנמוכים בעולם וזה לא בא ברגל. בטח לא אם ניזכר במצב 9 שנים אחורה, אז יכולנו רק לדמיין ימים כמו היום. מבחינה כלכלית אנחנו נמצאים היום באחד מהזמנים הטובים ביותר שידעה המדינה, זה לא הכול כמובן אבל זה בהחלט משהו שחשוב לזכור, ולזכור גם מי האנשים המרכזיים שדואגים ליציבות הזו – שר האוצר וראש הממשלה ביבי נתניהו.

מלבד המצב הכלכלי היציב גם המצב הביטחוני כרגע (ולצערנו המצב בעולם הערבי לא מאפשר לנו לדעת מה יקרה בעוד יום או יומיים) יציב מאוד, גם דבר שהוא לא מובן מאליו בכלל על רקע השנים האחרונות שעברנו (תכלס 60 השנים האחרונות שעברנו).

אומנם ניתן לטעון שהשקט היחסי שאנחנו חווים הוא העיתוי הטוב ביותר לשינוי. וזה נכון, כמובן שרק כשיש שקט יחסי מבחינה ביטחונית ומבחינה כלכלית אפשר להתפנות ולהתעסק בעיצוב החברה, וזה באמת הזמן להעלות דרישות, לשנות דברים. אבל לא צריך להיספח ולהיות יהירים ולקפוץ למסקנות כמו "ביבי הביתה". נהוג בארץ לשנוא את ראש הממשלה, למה? כי יש דברים לשפר, תמיד יש דברים לשפר! לרוץ להחליף את ראש הממשלה כל יומיים ממש לא מה שישפר אותם. מה שיכול לשנות ולשפר דברים במדינה הזאת זה ממשלה יציבה, ממשלה שיהיה לה את הכוח. אז בהזדמנות הראשונה לקורא להפיל אותה נראה לי טעות נחרצת. שוב, אפשר למחות, אבל בואו נסתכל על התמונה השלמה לפני שיוצאים בהצהרות מתלהמות. כן זה יותר מושך ויותר "נוקב" כביכול, והרבה יותר קל לחשוב פשטני, אבל הרבה יותר חכם ומשמעותי לרדת לפרטים, להבין, ולא להציג את התמונה כשחור ולבן. אפשר לקורא לשינוי בלי לקרוא להפיל את הממשלה, אפשר לתמוך באג'נדה חברתית לרצות להעיף את ביבי. מורכבות זו לא צביעות – זו המציאות שלנו.

מעבר לכך, השימוש בפנייה ישירה אל ביבי, הכתובות המשפילות, וההתבטאויות שמבזות ראש ממשלה בעיניי מורידות מהערך של המחאה ולא נחוצות כלל. עלי זה לא עושה רושם, לי אישית נמאס מסיסמאות סופר-לטביות.

שוב, לא כולם תומכים בביבי (איפה שאני גרה, אם לא מחשיבים אותי ואת משפחתי, יותר קרוב לאף אחד), את זה אני מבינה. אבל גם מאנשים שמתנגדים להפרטה נחרצות אני מצפה לכבוד וההבנה מינימאלית על המצב של ישראל כיום שחורה לי שאנשים מגדירים כאסון, כי הוא ממש לא.

כשמדברים על הבנה – זה נהיה טרנדי, ובעירי אפילו מובן מאליו לשנוא את ביבי. להתנגד להפרטה זה סבבה (לא שצריך את האישור שלי חלילה אני רק מדגימה את נקודת המבט שלי). לרצות ממשלת שמאל גם, אפילו קיצונית. אבל מתוך הבנה, מתוך נקיטת עמדה ולא לקחת את הדברים כמובן מאליו. המודעות לתמונה הכוללת ולמורכבות של הדברים זה חלק בלתי נפרד ממחאה וזה משהו שמאוד חסר לי בהרבה מובנים.

יותר מכך אני ארחיק ואגיד שאפילו השימוש המושג  "העם" קשה לי. "העם דורש" "העם נגד הממשלה". קבוצה מסוימת, אולי אפילו כמה קבוצות מאוד שונות ומגוונות הם עדין לא העם. כשסטודנטים מקימים מחאת אוהלים עם שלטים וסיסמאות בשמם ובשם כל המוחים זה סבבה, אבל אני מתנגדת לכך שהם קוראים לעצמם העם ומוחקים אוכלוסיות שלמות בעם הישראלי.

אתם יכולים לחשוב שזאת התחכמות אבל זאת תחושת בטן אמיתית. יש ימנים בעם. ביבי נבחר בדמוקרטיה. יש אנשים ואני מניחה שאפילו הרבה שעדין תומכים בדרך הזאת, וגם אם אדם או הרבה אנשים לא, זה לא נותן להם את הזכות לדרוש דברים בשם העם – "הממשלה לקחה את המדינה מהעם". האמירה הזאת לוקחת את ה"מדינה" מחלקים אחרים בעם.. ומה זה בעצם מדינה אם לא אנשים שמרכיבים אותה והממשלה שלה?

אז ניסיון סיכום קצר (וקצת מניפולטיבי) ומה חשוב לי:

- פסטיבל מחאות, טוב או רע? פלטפורמה חשובה או ערבוב דברים חסר כיוון?

- האם יהיו דרישות קונקרטיות למחאה ונדע מתי להפסיק? או שאנחנו שיכורים מכוח ואיחוד לאומי, ורק הזמן יפרק את המחאה? האם נפסיק לדבר בסיסמאות ונעבור לדרישות קונקרטיות, מי שיתמוך בהן ומי שלא?

- צדק חברתי? מה זה? מי קובע מה זה צדק?

-  "העם" רוצה להעיף את ביבי? או שאנחנו מתעלמים ממה שלא נוח לנו לראות?

 אז מה העם רוצה קשה לומר, הנה מה שעדי רוצה:

* רפורמה בתחבורה הציבורית! נשמע טיפשי? לדעתי זה חשוב מעין כמוהו ועשוי לעשות שינוי ממשי ולצמצם את הפערים בחברה. "פיתוח הפריפריות" זאת סיסמא, אבל מה יפתח את הפריפריות יותר ממעבר צעירים לשם? מהקמת תרבות חיה ופעילה שם? זה יקרה רק אם תתאפשר להם תחבורה ציבורית נוחה ונגישה לכל מקום. אנחנו במאה ה21, מרחק ממזמן לא אמור להוות לנו בעיה. תחילה חשבתי שהסטודנטים בכיינים "אז שלא יגורו בתל אביב" זלזלתי, אבל צריך לתת להם אופציה לגיטימית ונוחה.

אז נכון, זה לא כמו לגור במרכז (בטח בשנים הראשונות), חברה שלי אמרה לי היום "אין מה לעשות, אפילו לגור בגבעתיים זה לא כמו בתל אביב אם אתה רוצה לצאת לבר ב2 בלילה אתה לא יכול!". נכון אתה לא, אבל זה לא סיבה מספיק טובה למחות. גם מבאס לנסוע חצי שעה באוטובוס ולא 5 דקות ברגל, חיים במרכז זה כיף, זה מותרות – מותרות עולות כסף. המצוקה האמיתית היא שאין מקום נגיש לגור בו, לא שאין בר ב2 בלילה, ולכן רפורמה תחבורתית תפתור הרבה בעיות (כמובן שאם תהיה הרתמות צעירים שיעברו למקומות הללו מהר מאוד יתפתחו שם גם חיי לילה וחיי חברה).

* דיור – קודם כל חוק הוודלים, אחר כך רפורמות עמוקות יותר כמו דיור ציבורי שיוריד את קו השוק.

שוב, מיקום הבנייה יהפוך שולי אם תתקיים רפורמה אמיתית בתחבורה הציבורית. גם בפריפריות וגם בערים, צריך פיקוח וקביעת גבולות שכר לגיטימיים על ידי הממשלה.

* שחיתויות: להוריד מהר מתקציבי קרנות פנסיה של אנשי קבע – תקציבים מטורפים. שבירת מונופולים כמו חברת חשמל, (הכנסה של חברת סלולארי נוספת לארץ, והתעמתות מול חברות הסלולארי של ממשלת נתניהו זה כבר צעד חשוב) – לשים קץ לניצול של התאגידים הגדולים.

ההסתדרות – זה נושא בפני עצמו אז מי שמעניין אותו מה מרתיח אותי בארגון הזה מוזמן ליצור קשר אישית וזה גם מתקשר לניצול של התאגידים הגדולים (הכוונה שהם מנצלים ולא שמנצלים אותם כן?)

* טייקונים – להעלות את המס, לא משמעותית, אנחנו רוצים שהם ימשיכו להשקיע בארץ.

אולי אני נאיבית אבל אני מציעה לשבת איתם ולראות איך מנצלים את הכוח שלהם בצורה הגיונית שיפתח את המדינה ולא להפך…

*להעלות את השכר – לא לפי אחוזים! אלא למי שמגיע לו במגזר הציבורי. (הכסף יכול להגיע נגיד מהפנסיה מטורפת שתקוצץ לאנשי הקבע).

*חינוך – להיות שרה (לא אשתו של נתניהו, שר ממין נקבה)

וזאת רק ההתחלה

כשאנחנו מסתכלים מי הקבוצה המקבילה אנחנו מבינים מי אנחנו כקבוצה? האם זה דבר טוב או דבר שיכול לשבור הרבה מיתוסים? כי לראשונה כשראינו את האמריקאים אפקט המראה התגלה לי כהכי טוב, איזה עמיתים אנחנו! קבוצה חזקה, מגובשת, חמה, רגישה, פשוט נפלאים. מה אפשר לבקש עוד יותר? כי האמריקאים לא כמונו.. אין.. אנחנו רגישים ובהרבה יותר קרובים נכון? זה לפחות מה שהמראה משקפת.. אבל אולי לא הסתכלנו מספיק קרוב?

אז אתה מתחיל לתהות. כי מסתבר יש כאלה שחושבים שהסמינר ריחק אותנו. אולי אפקט המראה עשה לנו רע?

יכול להיות שקצת נבהלנו, מ-20 ל-46, כבר המקום של כל אחד מתחיל להתערער.. כנראה. אז לקחת צעד אחורה? להכנס לפאניקה?

אולי אנחנו לא קבוצה חזקה כמו שחשבנו, משברים אישיים שהופכים לקבוצתיים, אנחנו חופרים לעצמנו בור מתחת לרגליים.

כי בהתחלה הכל היה טוב ויפה, ילדים מיוחדים אנחנו.. אינטלקטואלים! החיבור מעולה, משהו שאין לך בבית, אחלה של מקום לברוח אליו, ושוב מה אפשר לבקש יותר מזה? כנראה שבחיים האלו שום דבר לא מספיק. אתה צריך הכל מהכל, ואם לא, באיזשהו שלב אתה תרגיש לא מסופק, אנחנו נעים לעבר הסיפוק ואנחנו חייבים ריגוש כנראה, כי אם הכל היה ממשיך להיות טוב ויפה היינו משתעממים?

וככל שהימים עוברים כל אחד מתחיל לקבל פרספקטיבה שונה על המפגש. ובשיחת סיכום המראה התנפצה לנו בפרצוף.

וכנראה שלא משנה מה תעשה, שתבחר ללכת במה שאתה מאמין, שבענייך אתה עושה טוב לקבוצה, אפילו מציל אותה! לא משנה מה תעשה, תמיד תהיה ביקורת. ואיך אני אמור להמשיך בדרכי שלי ולהישמע לביקורת? האם הביקורת היא אותנטית, מניפולטיבית, מתרצת? אז אולי עדיף שאני אשב בצד? אבל אם אשב בצד אני נמנע מהדרך שלי. מה, בגלל ביקורת אני אפסיק? הצורך תמיד להיות בסדר מצריך הרבה אנרגיות, אבל אם אשב בצד לא ארגיש שלם עם עצמי.

יצאתי מסמינר המפגש המרתק עם הרבה שאלות. תשובות עדיין אין לי.

להפתעתי, ההרגשה היתה טובה.

מזל שזה רק החצי.